לוגו.png

חזרה לדף בית

הסיפורים שלי

יש לי קטע עם קריאה. אני חייבת לקרוא. תמיד ובכל מקום. מה שיש. ספר? כן. עיתון? כן. בטאון עובדי המוסכים ביקנעם משנת 1945? מודעה בכתב יד שתלויה על עץ ברחוב? מדבקה על שק האוכל של החתולים? כן, כן, וכן. אם זה כתוב, אני אקרא את זה. 
כשהייתי ילדה רשמו אותי לספריה העירונית. מיכאל הספרן ואני היינו ביחסים מצוינים והוא תמיד הרשה לי לקחת כמה ספרים ולא רק אחד. יום אחד, בכיתה גימל בערך, נמאס לי להיות ילדה טובה ומחונכת שמדברת עברית יפה. אז כשמיכאל שאל אותי כמה ספרים אני רוצה, פרצה ממני אש המרד, ואמרתי בגאווה ובקול רם: "שלוש". 
אחרי שהפאראמדיקים הלכו והוא התאושש קצת, ניגשתי אליו בראש מורכן ואמרתי בשקט: "שלושה". 
כשגדלתי קצת, התחלתי לעבוד בדבר הכי הגיוני וצפוי למישהי כמוני: מתכנתת מחשבים. ספוילר: זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. 
אז מצאתי לי עבודה כמגיהה בעיתון. ידעתי שלהוסיף פסיקים או להוריד יו"דים מיותרים זו לא פסגת השאיפות שלי, וגם לא מקסימום היכולת שלי, אבל תכל'ס – נהניתי. כי טקסטים. 
עורכת אחת שהיתה שם החליטה לתת לי צ'אנס בעריכה של כתבות. היא גם הדריכה אותי, לימדה אותי, והפכה אותי לעורכת אמיתית. וזה הזמן להודות לה – תודה, אורנה.
מאותו רגע, ערכתי כל מה שלא זז מספיק מהר. כתבות על פוליטיקה, כלכלה, רכילות, סיפורים אישיים קורעי לב, קריירה, טיפים לסידור הבית, הכל. במשך השנים דילגתי בקלילות בין עיתון יומי מגניב ("חדשות") למגזין חודשי של בורגנים ("מוניטין"), משם למקומון טרנדי ("עיתון תל אביב") והלאה, לעיתון נשים יוקרתי ("את") ועוד אחד ("לאשה"). 
באיזה שהוא שלב הלכתי הביתה, לגדל ילדים, אבל כמו שהמשכתי כל הזמן לקרוא, המשכתי גם לערוך. ערכתי ספרי הדרכה, רומן רומנטי אחד, ספר ריגול ישראלי ועוד כמה. ערכתי ספרי זכרונות. כל ספר כזה הוא עולם שלם. כי כל אחד הוא עולם שלם, וכשהוא חי 80 ומשהו שנה, נוצר סיפור מרתק. היו שם גברים ונשים, עיראקים ופולנים, כאלה שידעו לספר את קורותיהם בצורה קולחת ורהוטה, וכאלה שהיה צריך לחצוב מהם את הסיפור בסבלנות. אבל בסופו של דבר – לכל אחד מהם היה ספר שמספר את הסיפור שלו. הזכרונות שיישארו לנכדים ולנינים.
בין הילדים לעריכה, כתבתי. חברה שהקימה עסק ביקשה את עזרתי בכתיבת פוסטים לדף שלה בפייסבוק. מישהו אחר היה צריך עזרה בניסוח מכתב מקדים להצעות מחיר. ומישהו אחר אחר, ביקש שאכתוב לו את הבלוג העסקי, כי פשוט אין לו זמן וסבלנות לעשות את זה. 
כולם היו בני – סיפורי החיים, הבלוגים, המכתבים והרומן הרומנטי – כולם. כי לא רק שאני יודעת לכתוב טוב ולערוך טוב, פשוט, כל טקסט שמגיע אלי, מעניין אותי. ואני מאמינה שזה מורגש. 

לפני כמה שנים הלכתי לעשות "קורס רדיו". לימדו שם כל מיני דברים מעניינים (וגם לא), על תחנות רדיו, על סוגי תוכניות ושידורים, וגם לימדו אותנו איך להפעיל את הקונסולה, לעבור בין דיבור להשמעת מוסיקה, ותירגלו אותנו בקריינות של קטעי חדשות, פרסומות, וכל מיני אחרים. פרוייקט הגמר היה להכין קטע מוקלט (באולפן), עם התוכנית שהיית מגיש אם היית יכול. 
התוכנית ש*אני* חלמתי עליה, הייתה תוכנית ראיונות, שבה אני מראיינת אנשים. אבל לא סלבריטאים, לא מפורסמים, סתם אנשים רגילים. טענתי שם, שלכל אחד יש סיפור מעניין, אם רק יודעים איך לשאול. 
בכיתה היו בערך 20 תלמידים, ודי מהר כל אחד תפס לו מקום ישיבה קבוע. המקום שלי היה על יד עאבד (שם שהמצאתי כרגע), בחור ערבי צעיר מיפו. שאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן להיות המרואיין שלי, והוא הסכים. 
קבענו יום ושעה ונפגשנו באולפן של תחנת הרדיו.
כמו שחשבתי, מהר מאוד התגלה שיש לו סיפור מרתק. משפחה מורכבת ובלתי צפויה, לימודים בבית ספר בתל אביב עם קשיי השתלבות שלא הייתי מעלה בדעתי שקיימים, עברית מעולה עם 100 בבגרות בתנ"ך, ושאיפות גדולות. 
בין קטעי הראיון שמנו שירים שהוא אוהב. אני מודה שהקטע הטכני של מעבר משיחה למוסיקה היה לי לא קל, אז החלפנו מקומות והוא עשה את זה במקומי. 
הדיסק הזה, של הראיון, שמור אצלי היטב. והוא אחת ההוכחות שלי לזה שבאמת, לכל אחד יש סיפור, אם יודעים איך לשאול. 

יום אחד באתי לעבודה בחברת השיווק הגדולה שבה עבדתי. הייתי אז "אחראית חדר מחשב", והייתי עסוקה בעיקר בפתרון בעיות של המשתמשים במחשב בסניפים האחרים, בהפקת דוחות, ובשיחות על החיים עם אתי, רימונה ובלה, הקלדניות. 


בהפסקת הצהריים דפדפתי בעיתון, במדור הצעות עבודה, ופתאום ראיתי את חלום חיי. "לעיתון חדש דרושים מגיהים. לא נדרש ניסיון קודם. להתקשר לטלפון מספר...." 
לא נדרש ניסיון. לא ייאמן. פותחים לי כאן צוהר אל עולם הכתיבה והעריכה, ואני יכולה סוף סוף לגשת לראיון עבודה בלי "ניסיון קודם", שאין לי. 
התקשרתי. הוזמנתי לבחינה. עיתון חדש, צעיר ומגניב, נועז ומרדני, ואני – אני!!! – צועדת ממש כרגע במסדרונות המערכת. בדרך אל האור, אל חיים חדשים. דקה לפני שנכנסתי לחדר, פגשתי במסדרון בחור שלמד איתי פעם באוניברסיטה. "היי, מה את עושה כאן?" "מבחן כניסה למגיהים". "אה, איזה יופי. בהצלחה ותיזהרי ממוקשים". 
תיזהרי ממוקשים? הרגשתי שאור גדול זורח עלי. הארה של ממש. כמו בודהה. יש מוקשים, וצריך להיזהר מהם. מי היה מעלה בדעתו. בטח לא אני, יישות תמימה ונטולת חשדות שכמוני. 
אז עשיתי את המבחן, מצאתי את המוקשים ונטרלתי אותם, והתקבלתי לעבודה. 
עברו מאז לא מעט שנים (שלושים, אבל מי סופר). הייתי מגיהה, ואחר כך משכתבת, ועורכת, ועבדתי בעוד הרבה עיתונים אחרים, וערכתי ספרים, ותרגמתי וכתבתי, והנה אני כאן עכשיו, עורכת וכותבת עצמאית, מקצועית ומנוסה. 

היו שניים כאלה. הוא והיא. הוא היה עיתונאי, והיום הוא איש ציבור חשוב. היא הייתה עיתונאית בכירה מאוד, עורכת, סופרת ואשה עצמאית ומרשימה. וגם היום. 
כשהיתה מגיעה כתבה של מישהו מהם לעריכה, כולם גנחו באומללות. ידענו שזו לא באמת כתבה, אלא בליל דלוח של מלים לא מחוברות, לא קשורות, לא ברורות, בקיצור – לא. 
אני, אבל, לא גנחתי בכלל. די להיפך. אפילו שמחתי לקחת את הטקסט המגובב הזה לחיקי. כי ידעתי שהשניים האלה, לא במקרה הם עיתונאים. נכון שהם לא יודעים לכתוב. נכון שהטקסטים שלהם עמוסים לפעמים בכל מיני ביטויים "גבוהים" ומשובשים. נכון שחוקי השפה לא היו ממש ידועים להם. נכון שמה שקיבלתי לא היה "כתבה". אבל מה שכן קיבלתי, ומה שהם בהחלט כן ידעו לעשות – זה להביא סיפור.
איכשהו, הכישרון האמיתי של הצמד הזה היה למצוא קצה חוט נידח, ללכת בעקבותיו, לנבור ולהוציא סיפור אנושי אמיתי. היתה להם יכולת לדבר עם אנשים מהלב, ולגרום להם להיפתח בפניהם ולספר את הסיפור שלהם. 
אז הייתי יושבת לפעמים שעות, ומרגישה כאילו חזרתי לגן. הנה, חמודה, קחי גוש פלסטלינה חסר צורה. תעשי איתו מה שבא לך. וזה מה שעשיתי. הייתי מזיזה משפטים, מסלקת מלים מיותרות, מתקנת שגיאות, משפצת ניסוחים, מסדרת יפה יפה את הפסקאות כמו שצריך ומוסיפה סימני פיסוק נכונים כדי שאפשר יהיה להבין מה כתוב. 
ואז, פתאום, נגלה היהלום שהיה טמון בפנים. הסיפור האמיתי. זה שהיה מכוסה בשכבות של שפה קלוקלת. פתאום ה"גוש" נהפך לתכשיט יפהפה. 
וכשערכתי את הטקסטים שלהם, היתה לי תחושה של חופש אמיתי. בלי להתחשב ברגשות של הכותב המבריק שחס על כל מילה שכתב, בלי להיזהר לא לערוך יותר מדי את העיתונאי הנפוח מגאווה שכולם מעריצים. פשוט – חופש. לעשות מה שאני חושבת, איך שאני רוצה, ולהוציא את הסיפור לאור, כך שכולם יוכלו לקרוא וליהנות ממנו. כולם שמחו: הכותבים, שידעו היטב שכתיבה טובה זה לא הצד החזק שלהם, הקוראים, שזכו לקרוא סיפורים מופלאים וכתובים נפלא, ואני, שהצלחתי לחבר ביניהם. 

חיים היה סוכן הביטוח שלי וגם אבא של חבר טוב. מכיוון שאני לא מבינה שום דבר בביטוח סמכתי עליו בעינים עצומות. מה כדאי לעשות, מה לא כדאי, כמה, למה ואיך. וכל שיחה כזו על עניינים משמימים ויבשים הייתה מקבלת תוספת של סיפורים אישיים, בדיחות ביידיש, צחוקים והרגשה של חום נעים בלב. היה כיף גדול. זה התחיל כשהוא היה בן 60 ומשהו ואני בת 30, והמשיך שנים אחר כך. 
ואז הוא כתב ספר על החיים שלו כילד שעבר את השואה, וביקש שאערוך אותו. ברור שהסכמתי. 
גיליתי כמה דברים: האחד - שהוא כותב מצוין. השני - שכבר אז, בתקופה הקשה ההיא, הוא היה בנאדם אופטימי. 
שני הדברים האלה מאוד שימחו אותי. 
עשיתי קצת הגהה, כמה פסיקים וכאלה פה ושם, וזהו. 
כי לפעמים בנאדם יודע לכתוב ויודע לספר את הסיפור שלו, וכל מה שהוא צריך זה טיפה ליטוש וזהו. 

לסבתא שלי היתה קופסת פח עגולה, ובכל פעם שהייתי באה אליה, היא הייתה מורידה אותה מהמדף הגבוה בארון, ואני הייתי מתיישבת על המיטה הענקית שלה ושל סבא, ושופכת על הכיסוי הצהוב המבריק את תכולת הקופסה. היו שם מיליונים, מיליוני מיליונים של כפתורים. באמת, ממש המון.

היו כפתורים קטנים עם חצי כדור זכוכית ירוק, וגדולים מתכתיים מסולסלים ומפוארים, והיו נוצצים, והיו אדומים, והיו גם לבנים שטוחים כאלה עם ארבעה חורים (!). בקיצור – לונה פארק של כפתורים. בהתחלה הייתי מסדרת אותם, כמובן, לפי צבעים. אחר כך מערבבת הכל, ומתחילה לסדר שוב, הפעם לפי גודל. קטנטנים, קטנים, בינוניים, גדולים, גדולים מאוד.

ולא משנה מה היה הקריטריון לסידור ולמיון, המשכתי לסדר ולחלק לקבוצות, עד שהרגשתי שהגעתי לסידור הטוב ביותר, הנכון ביותר.

אז אותו דבר היום, רק עם טקסטים. יש מקרים שאני מקבלת צרור של קטעים כתובים, חלק מהם לפעמים בכתב יד. שברי מחשבות, נקודות למחשבה, הסברים חלקיים, קטעים שחוזרים על עצמם שלוש וארבע פעמים בניסוחים שונים, אבל עם הבדלים קטנים ומאוד חשובים.

וכמו עם הכפתורים, לאט לאט ובהנאה גדולה, אני ממיינת אותם. לפי התוכן. או לפי סדר ההתרחשות, אם מדובר בעלילה. אחר כך קוראת שוב, בוחנת את הסדר, מחליטה בתוך כל קטע מה צריך להיות לפני מה, מאחדת קטעים שצריכים להיות ביחד, מפרידה עניינים לא קשורים ומשבצת במקום הנכון.

עוד ועוד, שוב ושוב, לאט ובסבלנות. עד שאני מרגישה שהגעתי לסידור הטוב ביותר, הנכון ביותר. שהטקסט נראה עכשיו הכי טוב, הכי ברור, הכי מדויק. כמו עם הכפתורים.

לפני שנה בערך החלטתי להכין לעצמי פלייליסט. הייתי מאוד גאה בעצמי, וכשסיימתי להכניס את כל השירים שרציתי, התבקשתי לתת שם לפלייליסט. הקלדתי בקלילות (כבר טעות) "הפלייליסט שלי", ומייד לחצתי אנטר. 
התוצאה: "הפליליות שלי".
הייתי קצת המומה, אבל ויתרתי. שיהיה פליליות. 
אחרי כחודש החלטתי להפריד שירים עבריים מלועזיים. ישבתי, הוצאתי, מחקתי, העברתי. 
לפלייליסט החדש, של השירים הלועזיים, כבר קראתי "my criminals". 
כשגיליתי שלפעמים אני אוהבת לשמוע יצירות קלאסיות, היה ברור שהן ראויות לפלייליסט נפרד, שלא יתערבבו חלילה בפליליות ובקרימינלס. אז פתחתי פלייליסט נוסף - "אוי, אני כל כך תרבותית". 
לפני כשבועיים התחלתי לסבול מקשיי הירדמות. חיפוש נמרץ ביוטיוב העלה כל מיני קטעי מוזיקה מרגיעים (או שאמורים להרגיע. חלק היו ממש מעצבנים). וכדי שיהיה ברור מה המטרה פה, קראתי לפלייליסט הזה "תירגעי ומייד". 
אז עכשיו אני רגועה. וגם תרבותית. אבל עם לא מעט קשרים בעולם התחתון.